מסעות (ד) מחצלת הקש 

אני בתוך חדר לא גדול , אפלולי , הריצפה היא אדמה כבושה ועליה מונחת מחצלת קש. בפינת החדר אני מבחינה בדמויות, שני אנשים מבוגרים, גבר ואישה יושבים על המחצלת עטופים במעין צעיפים שמכסים את גופם, הם עוסקים בעבודת יד כלשהיא והם ניראים לי כאינדיאנים, אולי מדרום אמריקה - אני מתקרבת בהיסוס ומחייכת אבל הם אינם מבחינים בי כלל כאילו אני שקופה, כאילו אני בכלל לא כאן לידם. אני מתרחקת מעט מהם ונשענת על הקיר, מתבוננת במעשיהם - הם רוקמים ותופרים מין תיקים קטנים מעור עם קישוטי ריקמה וחרוזי טורקיז, אצבעותיהם נעות במהירות, הם אינם מדברים ביניהם, פשוט יושבים ועוסקים במלאכתם.
שעונה על הקיר אני חושבת, מה עכשיו - האם עלי להמתין - האם משהו אמור להשתנות - האם הם יראו אותי וידברו איתי - אחרי עןד מספר רגעים אני מחליטה שאין טעם להמשיך ולהתעכב כאן. אני מחייכת אל שני הקשישים למרות שהם לא רואים אותי ופונה אל הדלת, אוחזת בידית , מסובבת אותה ויוצאת.
לרגע אני נבהלת. כף ידי עדיין על ידית הדלת ומולי מסדרון אפל ובאור הדל שחודר מעל אני מבחינה כי הפרוזדור ארוך מאוד. אינני מבינה מה קרה וחשה בלבול. אינני רוצה להיכנס למסדרון האפל הזה, לא, זו לא הדרך שלי, נסוגה אחורנית אל החדר ואני שוב בחדר עם שני הקשישים שממשיכים כמובן במלאכתם ולא חשים דבר. ברגע שסגרתי את הדלת אני מבחינה מולי בעוד דלת, טעיתי, יצאתי בדלת הלא נכונה, האמנם - אולי בכל זאת היה עלי לאזור אומץ ולצאת אל המסדרון האפל והקודר ולהתקדם בו - אולי דווקא לשם פונה דרכי. לא, אני בטוחה שלא. המסדרון היה קודר והאווירה בו היתה בלתי נעימה, מדוע עלי ללכת בדרך שתגרום לי מצוקה וקדרות ?
אני פוסעת לעבר הדלת שתחזיר אותי אל הכיכר, שני הקשישים מרימים את ראשיהם ומביטים קדימה כשאני חולפת על פניהם, אולי בכל זאת הם חשים בנוכחותי - לא, הם ממשיכים בעיסוקם. אני מניחה את כף ידי על ידית הדלת שנפתחת אל הכיכר...